התחפושות בחיי הזוגיות - לא רק בפורים 

התחפושות בחיי הזוגיות

כשמתקרב חודש אדר וחג הפורים כולם לובשים ארשת של עליצות ושמחה. נראה כאילו לרגע הפכנו לקרנבל של ריו - מסביב כולם לובשים תחפושות.

התחלתי לחשוב לעצמי, האם רק בפורים אנחנו מסתובבים מחופשים בתחפושת?

 בכל מקום בו אנו נמצאים אנו לובשים את הכובע המתאים.

לרוב אנשים לובשים ארשת סתמית כאילו הם מגישים מהדורת חדשות.

המשכתי לתהות לעצמי האם תמיד אנשים עטו על עצמם כל כך הרבה כובעים, מופעים?

לא נתקלתי במחקר מדעי, אך נראה לי שפעם האדם לא היה בעל כל כך הרבה פרצופים ותחפושות.

מה יש באורח החיים שלנו  שמזמין אותנו להיות בעלי כל כך הרבה פרצופים? מהם היתרונות והחסרונות במצב זה?

אורח החיים שלנו הוא כל כך תובעני. כלומר אנחנו מוכרחים לתפקד בכמה מישורים בו זמנית ומאידך בכל מישור אנו נתבעים לתת את עצמנו במאת האחוזים.

יש פן נוסף,אורח החיים שלנו מאוד מוחצן. עקב התקשורת הרב ערוצית הכל  נגיש. החל מאיך אנו נראים בכל מקום ומצב ועד איך אנו מרגישים.

זו מציאות שהיא מאוד חושפנית. במצב כזה ה"תחפושת" עוזרת לנו לשמור על פינה שתהיה רק שלנו. פינה של אינטימיות , פינה ששם לא צריך להגיב אל.... להראות בפני... אלא שם אפשר רק להיות.

אך יש נקודה נוספת חשובה לא פחות, החיים שלנו הינם חיים מאוד שאפתניים ותחרותיים כל אחד חייב  לשאוף מעלה. ה"תחפושת" היא מעין מושא לשאיפה, כאשר האדם חי את מה שהוא שואף אליו הוא מבטא סוג של חלום מעין "אחר המעשים נמשכים הלבבות". כפי שילדים בגן מתחפשים לדמויות הערצה כביטוי לשאיפה שלהם למה הם רוצים להיות לכשיהיו גדולים.

עד כאן מנינו את היתרונות, המתנה ב"התחפשות".

 אך מה הם המחירים? הן בחיי הפרט ועוד יותר בחיי זוגיות?

אחד משמותיו של הקב"ה הוא "אמת". שם זהו מהות. הגילוי של ה' הוא באמת. כאשר יש התחפשות יש בזה משהו שהוא לא לגמרי אמת.

כאשר האדם חי רק ב"תחפושת" הוא לא לגמרי מחובר לעצמיותו. הוא לא יכול להיות מחובר למציאות ולעצמו. להגיב כראוי למציאות. הרמח"ל ר' משה חיים לוצאטו אחד מגדולי ההוגים שקמו לעם ישראל בדורות .

בספרו "מסילת ישרים" בפרק ה' מתאר את הליצנים, אלו העוטים על עצמם כמעין שריון המשוח בשמן כך שכל אמירה כנה ואמיתית חולפת על פניהם. הם אינם מסוגלים להפנים את מה שנאמר להם והודפים הכל מהם והלאה.

ה"תחפושת" יכולה לעשות את אותה הפעולה, היא יכולה לגרום לכך שהאדם לא יוכל להפנים ולהיפגש באמת עם המציאות.

בעיה זו  חמורה שבעתים כשמדובר ביחסים בין בני זוג או בכלל ביחסים בין בני אדם קרובים. כשאין את היכולת להיפגש באמת בכנות, אלא הכל עניין של "תחפושת" ישנה בעיה חמורה. היא הופכת לבעיה גם בקשר של האדם לעצמו, האם הוא מסוגל להקשיב לשיח הפנימי בעצמו?

אני חושש שהבעיה מחריפה כאשר ישנה תרבות של "התחפשות". תרבות ה"כאילו", גדלים בלי המיומנות לגעת בעומק, בפנים בכנות. הכל נצבע בצבעים ובצלילים של ציניות.

מה אפשר לעשות ?!

בספר בראשית מסופר על המפגש בין יצחק אבינו ובין ישמעאל. שרה אמנו מאד לא אהבה את המפגש הזה מפני שישמעאל מצחק. מה הבעיה?, מה ההבדל בין "מצחק" ל"לצחוק"?. ההבדל הוא כחוט השערה אך מהותי כהבדל שמים וארץ. כאשר אדם מצחק כלומר; מתבונן מבחוץ, מלגלג. זה שלילי, נמצאים בתחפושת.

 אך אם צוחקים רואים את היפה, המרומם. זה חיובי.

לעניות דעתי, כל זמן שתחפושת מאפשרת לאדם מבט של צחוק, של שמחה, מבט אל המעבר לחיים הרגילים ואפרוריים. זה חיוני.

 אך אם ה"תחפושת" מביאה לצחק, ללגלג על מאן דהו. היא יוצרת מחסומים ואטימות. זה דבר שלילי מאין כמוהו.

לטעמי כל אחד, במיוחד כל זוג, צריך להתבונן, מתי הם לובשים "תחפושת" ומתי לא? האם זה עושה להם טוב, מחבר אותם למציאות ולסובבים או לא.

מתי האדם הפרטי או זוג יכולים להתבודד ולהיות עם עצמם להקשיב לשיח פנימי ומתי לא. מה יכול לעזור לשיח כזה להתקיים?

כאשר מתוך התבוננות זו ישנה הרגשה שחסרים כלים להוריד את "התחפושת" יש צורך ללמוד כלים אלו. לא לתת לזמן לעבור.

חשוב שכל זוג ימצאו זמן שבו הם מקלפים את ה"תחפושות" נפגשים אם עצמם משוחחים לא רק על מה שצריך אלא על עולמם הפנימי. זה מאוד מחזק. יחד עם זה כל אחד צריך את המינון הנכון של שמחה, מבט של צחוק על החיים מבט של "כאילו" כדי לטבל את היום יום בשמחה ובצחוק.

יהי רצון שבפורים הבא עלינו נזכה לשמוח באמת. להתחפש למשהו שירומם אותנו.

פורים שמח.

הדס